על סוזי דבוסקין

היהדות שלי / סוזי דבוסקין

סוזי נפטרה בשלווה במאי 2017, לאחר מאבק עיקש וממושך במחלת הסרטן. בכל תקופת מחלתה הייתה פעילה ונמרצת. את האוטוביוגרפיה שלפנינו היא כתבה בשנת 2015, והאתר הוא חלק מהמורשת שלה.

אודותי:

מה חשוב לי? איך אני מגדירה את עצמי?

בשנות ה-20 שלי, הגדרתי את עצמי כפמיניסטית, אישה (woman) ומורה.

אחר כך שיניתי והוספתי אישה (wife) ואם.

היום, בסוף שנות ה -60 לחיי, אני עדיין אישה (wife) אם ל-3 וסבתא ל-5!!, אך אני מגדירה את עצמי כמחנכת בתחום היהדות ובחינוך מיוחד, טריאתלטית ואישה (woman).החיים שלנו משתנים כשאנו מתבגרים, עומדים בפני החלטות, חווים שמחה ואובדן. אני בת מזל ומאושרת: גידלתי משפחה. אני חלק מקהילה חמה ותומכת. עזרתי לייסד את בית ספר תל"י (תגבור לימודי יהדות). אני מעורבת בהעצמת נשים בספורט ומארגנת טריאתלון נשים לאלפי נשים בכל הגילאים. יש לי הזכות לעזור ללמד ולהעצים נערים, גברים, נערות ונשים בלקיחת חלק פעיל בחיי בית הכנסת. גם חוויתי את המוות של אחת מילדי, בתי, תמר, ולמדתי לחיות עם סרטן כרוני. בקיצור, התברכתי בחיים מלאים!
אני מחנכת בחינוך המיוחד וביהדות!
חיי המקצועיים מחוץ לבית הכנסת מוקדשים זה שנים רבות להוראת ילדים בעלי עיכוב התפתחותי קשה. חשוב לי לצייד כל אחד ואחת מתלמידים אלה בכלים המאפשרים להם לבטא את עצמם באמצעי תקשורת מגוונים. אני גאה להיות בין מייסדי התכנית "בר/בת מצווה לילד המיוחד של התנועה המסורתית ומעמודי התווך שלה.

אני חברה פעילה בקהילה המסורתית הוד והדר, בכפר סבא, ולימדתי צעירים ומבוגרים רבים את מיומנויות בית הכנסת, כולל הכנה לבר ובת מצווה. אני אוהבת להיות שליחת ציבור בתפילות, לקרוא בתורה ובהפטרה, ללמד ולהתמוגג מנחת כש"ילדי ונכדותי" הולכים בעקבותיי !

עבודה התנדבותית היא חלק מהחיים שלי. בנוסף לכל הפעילות בקהילה שלי, הייתי שותפה פעילה בהכנת ומסירת כריכים לילדים נזקקים, הוראת תפילה מגוונת בבית ספר פלורליסטי, ועד היום, מנהלת פורום אינטרנטי בנושא: העצמת נשים בספורט.

אני מאמינה, מעומק הלב, שלכל אחד ואחת הזכות והרשות להיות דמות פעילה, תורמת, מתלהבת בקהילה יהודית.

אמן. סלה.
 
https://vimeo.com/196797666 קישור לסרט על חייה של סוזי, עם כתוביות בעברית ובאנגלית

 

הספד של דני דבוסקין, בעלה של סוזי

 

איך אפשר לומר משהו על מי שהיה חלק ממך במשך 48 שנים. אבל היום זה ממש מעל יכולתי. אני גם רגיל לדבר עם מצגת לפני וזה קצת מסובך כאן. אז נדבר יותר ב 30.
היום אני רק רוצה לספר על שני דברים שסוזי אמרה לי בשבועות האחרונים המאפיינים את השילוב של היהדות והספורט: אחד שהיא נורא מצטערת שלא תגיע ללמד את מיקה לבת המצווה שלה שלכך ציפתה במשך שנים. והשני שאני אבטיח לה לקיים את השלשה המשפחתית בטריאתלון נשים בסוף החודש אפילו אם הדבר יחייב אותי לשחות במקומה.
לצערי בנושא הראשון ממש אין ביכולתי לסייע. אבל הבטחתי לה לסדר את הנושא השני מול מנהל טריאתלון הנשים (אני) שנתן הסכמתו באופן יוצא מן הכלל. לכן נקיים את השלשה המשפחתית שאני שוחה, עדי באופניים והנכדה מיקה בריצה.
בנוסף החלטנו כי מעתה טריאתלון הנשים הרצליה יהיה על שמן של תמר וסוזי דבוסקין ז"ל.
אנחנו בטוחים שהאירוע ב 27 לחודש יהווה זיכרון חי לתמר ולסוזי. הסיסמה "כל אחת מנצחת" תמשיך להדהד בקהילת הנשים בארץ. כולכם מוזמנים לחלוק עמנו את טריאתלון הנשים הרצליה אם בהשתתפותכן בפועל או בעידוד.
לבסוף מילות תודה לכל הצוותים הרפואיים שטיפלו בסוזי בבתי החולים: תל השומר, איכילוב וקופת חולים מכבי. תודות גם לכל החברים והחברות ובעיקר למשפחה שליוו אותנו בכל העליות והמורדות וכמו סוזי גם אתם לא ויתרתם עד הרגע האחרון.
.

הספד של אורן דבוסקין,בן של סוזי

 

אמא יקרה,

את חסרה, ותהיה חסרה לנו. לי, למשפחה, לכה רבים.
הייתה לך הזכות, ואת היכולת לגעת, לאהוב, להתמסר, להשפיע, ולהעצים, את חייהם של אלפים,
בממדים כה משמעותיים ומגוונים. משפחה, קהילה, רוחניות, חינוך, וספורט – חינוך מיוחד, בר/בת
המצווה, ביהדות המסורתית (קונסרבטיבית), וכמובן, בטריאתלון הנשים, ובהעצמה נשית.
זכות נדירה לאהוב ולהיות נאהבת על ידי כה רבים, לקיים קשרי חברות וקהילה כה עמוקים.
בשביל זה, אנחנו באמת כאן.

עשית זאת עם היכולת שלך להתחבר לעומק הנפש של כולנו, לחדור פנימה, להרגיש, להיות שותפה.
עשית זאת עם היכולת ותעצומות הנפש והכח הרוחני שלך להתחבר אל הרגשות העמוקים ביותר,
גם עם כאב. כאב פיזי, בו היית הרבה מאוד בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים.
כאב נפשי, עמוק מנשוא, על אבדן של תמר שלך, תמר שלנו. כאב כה חזק, עד כי היית מחפשת מדי
יום דרישות שלום מתמר, ונרגשת כל פעם עד עומק נפשך כאשר דרישות השלום היו מגיעות.
עכשיו אנחנו נחפש דרישות שלום ממך.

כאב נפשי, גם בגלל המוגבלות הפיזית שנכפתה עליך. הרי, את בנפשך, ספורטאית.
כל אחד מאיתנו, ה"רגילים", כבר היה נשבר מזמן.

כשהיו שואלים אותי מה שלומך, הייתי אומר שגם הימים הכי לא פשוטים שלך הרבה יותר מלאי
עשייה מהימים הכי טובים של כולנו. תמיד מתאוששת, חוזרת למעלה, מנצלת כל רגע טוב.
וכאן היה כוחך. היכולת שלך לתרגם את תעצומות הנפש לעשייה חיובית, עם חיבור אישי כה עמוק,
הוא זה שסחף, וסוחף את כולנו. כאשר את יכולה, כולנו יכולים.

ואיך יכולת! איזה חיים. אבא, דני, שותף מדהים, עלייה לישראל, מורשת יהודית – בית ספר תלי,
התנועה המסורתית, חינוך והגעה למאות ילדים בחינוך מיוחד, טיולים מסביב לעולם, בית מלא
בגביעי ספורט, חצי איש ברזל, חציית הכנרת – לרוחב, הקמת מפעל טריאתלון הנשים.
סופרסטאר. נגעת בכולנו.

לפעמים, בתור בן, זה לא היה קל, להיפתח, להיחשף… כבר עדיף כבר לעבור חקירות שב"כ…
אני מתנצל על הרגעים והזמנים הלא פשוטים שהיו. אני אוהב אותך.

היית אמא נפלאה, אוהבת, תומכת, עשית עבודה נהדרת. תראי את המשפחה, הנכדים, את כולנו.
כמו בעץ הנדיב, עד הרגע האחרון, גם כשלא היה לך נוח, התמתחת, ונתת לנו אהבה.
המילים האחרונות שלך היו של אהבה אל עודד, אלי, אל אבא. I love you, I love you.

אבא, אנחנו כאן איתך. נשמור ביחד על המשפחה. אני יודע שלא יהיה קל. אני אוהב אותך.

תודה אמא. תודה מכולנו. ותודה לכם – לכל מי שהיה שותף, תמך, ונסחף –
לקהילה המסורתית, לחינוך המיוחד, לטריאתלון, למשפחה, לחברים, לרופאים, מרפאים, המטפלים,
התומכים, לכל המעגלים.

כל אחת מנצחת.
.

הספד של עודד דבוסקין, הבן של סוזי

 

אמא שלי נהגה להשתיק אותנו. בשבת! נמאס לה מזה שהיינו מתלוננים בארוחת שבת על כל הדברים הרעים שקרו לנו השבוע. אז היא קבעה כלל שלא אומרים יותר דברים רעים אלא עוברים סביב השולחן וכל אחד אומר את הדבר הטוב ביותר שקרה לו השבוע. היא אמרה שאפילו בשבועות רעים, תמיד יש משהו טוב שקרה.
כנראה שהיא תמיד ראתה את הטוב שבנו.

אמא שלי גרמה לי לעבוד שעות נוספות. באמת! הייתי צריך ללכת להרבה שיעורים פרטיים ולהפסיד כמה מהפעילויות האהובות עלי. אבל זה מה שקורה כשיש לך ליקויי למידה ואתה הבן של מורה לחינוך מיוחד.
כנראה שהיא נתנה לי בדיוק מה שהייתי צריך כדי להצליח.

אמא שלי הכתה אותי, ברצינות! פעם אחת כשנסענו באוטו, היא היתה צריכה לעצור בצורה פתאומית כדי למנוע בפגיעה במישהו, ובצורה טבעית מייד שלחה את ידה הצידה כדי למנוע ממני לעוף קדימה. היא עשתה את זה כל כך טוב, שהיא נתנה לי אגרוף ישר בבטן והתחלתי להתנשף.
כנראה שהיא רצתה להגן עלי.

אמא שלי גרמה לי לחשוב שהיא מאוד מוזרה. בלי צחוק! יש המון דוגמאות אבל היתה לה הבטחה אחת שהיא קיימה, שלי אגב לא היו שום זכרונות לגביה, שהיא תתן את הקוקו שלי מימיי עם השיער הארוך (כן היו כאלה…), לבחירת ליבי שאתחתן איתה. נועה קיבלה את ה"פרס" המעניין הזה.
כנראה שהיא היתה פשוט ייחודית.

אמא שלי אהבה לרגל אחרינו. וחשבתם שאבא שלי זה הסוכן הסמוי! אחרי כל ביקור שלה אצלנו, או שלנו אצלה, היא היתה משאירה לנו פתקים בכל מיני מקומות משונים, כמו בתוך הגרביים שגורבים פעם בשנה, בסוודר כשעכשיו זה קיץ, בדפדפת הקניות בדף ה17, באמצע אחד מספרי הילדים ועוד מקומות רבים אחרים. בכל פתק היה איזה משפט מתאים לאותו מקום שיגרום לנו לחייך ולאחרונה אפילו השאירה פתקים לילדים שלנו שמאוד התרגשו כל פעם למצוא פתקים מסבתא.
כנראה שפשוט היא רצתה לתת לנו הרגשה של עוד.

אמא, איפה שתהיי, אני מקווה שאת פותחת קבוצת טריאתלון חדשה, ממשיכה לראות את הטוב בכל אדם, נותנת את החיבוקים הגדולים והחמים שאפשר לדמיין, בוכה מהסרטים הכי טפשיים, משאירה חותם עצום בכל אינטראקציה חדשה ותמיד משאירה טעם של עוד.
אני אוהב אותך ומתגעגע.


הספד של גילה ווגל, חברה של סוזי

 

סוזי היקרה,
אני עומדת כאן היום ומסתכלת סביבי על האנשים הרבים שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה.נגעת בחייהם של כל כך הרבה אנשים, יצרת קשרים חמים ומשמעותיים עם כולם.
אנחנו הכרנו אחת את השנייה לפני כ35 שנים, ושתפנו פעולה בהרבה מישורים שכולם היו קרובים ללבך.
וכעת אני מוצאת את עצמי מנסה לייצג את כל המעגלים האלו.
קהילת הוד והדר – הקהילה שלנו. היית אחת מעמודי התווך – המורה שלמדה כמה דורות לקרוא בתורה והפטרה, מבוגרים ובני נוער (גם אני זכיתי ללמוד ממך) והיית במיוחד גאה בצעירים שהכשרת להמשיך וללמד אחרים . היית שליחת ציבור בשבתות וחגים וגם במניין הבוקר של יום שני ב 6:30 שקם בזכותך. גם המניין של תושבי רעננה ביום כיפור בבוקר נהנה מכישוריך … מרכז תמר, לזכרה של בתכם, הוקם בקהילה שלנו, ראית בו בית שני.
תוכנית בר/בת מצווה לילד המיוחד של התנועה המסורתית – תוכנית שיזמה יהודית לפני 20 שנה. התחלנו ללמד יחד בבית ספר אחד – וכיום התוכנית קיימת בכ30 בתי ספר בשנה ונוגעת ב250 ילדים ומשפחותיהם כל שנה. לימדנו יחד משך כמה שנים, וזו היתה עבורי חוויה בלתי נשכחת. לקחת גם תפקיד חשוב של הדרכת מורים חדשים עבור התוכנית – ומורים אלו זכו ללמוד ממך. מריאנלה, רכזת התוכנית, ציינה כיצד היית שם בשבילה גם במובן הרגשי וגם במובן המקצועי. השנה עוד הספקת ללמד ב2 בתי ספר, ובאמצע מרץ, לפני קצת יותר מחודש, הספקת להגיע ולרקוד בטקס של בני הנוער של בי"ס רבין, בי"ס של ילדים עם אוטיזם.
היו לך קשרים חזקים עם מוסדות נוספים של התנועה המסורתית – נוע"ם (תנועת הנוער), חנתון, הגרעין של תמר, שהרבה מחברי הגרעין הגיעו לכאן הבוקר.
לפני כ 3 שנים – הקמנו יחד עם יהודית את האתר "כל קורא" –– אתר בעברית ואנגלית המאפשר ללמוד לקרוא בתורה והפטרה, ההקלטות נעשו באהבה – על ידי 35 נשים – וכל ההקלטות עברו דרכך להגהה (והיית מאוד קפדנית). באתר יש 10 סרטי הדרכה שצולמו גם בעברית וגם באנגלית- בהם את מסבירה כיצד ללמד. הצלם, יהודית ואני לא האמנו כמה קל היה לצלם אותך – יהודית קראה לך "/one take Susie
לפני כמה שעות קבלתי מכתב מחו"ל מהרבה גייל שוסטר בוסקיילה – שספרה עד כמה היא גאה שהשתתפה בפרוייקט ועד כמה האתר הוא עוד נדבך של המורשת של סוזי.
היה עוד מעגל – שהיית חלק ממנו שהיה חשוב לך (שאני לא הייתי חלק ממנו) אבל אני רוצה להזכיר אותו כאן הבוקר , וזו קבוצת ראש חודש – נשים שנפגשו כל ראש חודש, לתפילה, שיחה, פעילות יצירתית ותמיכה הדדית – וגם הגיעו אליך בתקופות קשות שעברת.
בי"ס תלי בהוד השרון – הייתם בין המייסדים, ואורן, תמר ועודד היו בכיתות הראשונות. את ודני תרמתם מזמנכם וכוחותיכם כדי שיקום ביה"ס והשפעתם רבות על צביונו.
עולם של החינוך מיוחד – גן לימן שעבדת בו שנים רבות. בין לבין הספקת גם להדריך סטודנטים מהמסלול לחינוך מיוחד בבית ברל. המעגל של גן לימן נסגר לפני כשבועיים כאשר היית זקוקה לאחות שתגיע לבית, הגיעה אחות בשם ציפי – ומיד זהית אותה כאמא של ילדה שהיתה בגן שלך – והיום הילדה הזאת היא אישה בת 30.
אני גם רוצה לייצג את עצמי – כי מעבר לכל המעגלים המשותפים שלנו, היית החברה שלי. לפני הרבה שנים נשבענו תמיד להיות כנות אחת עם השנייה. לא תמיד הסכמנו, אבל היתה לנו היכולת תמיד להגיד מה שחשבנו ולדעת שזה לא פוגע בידידות בינינו. בלינו הרבה ביחד, בזמנים טובים ובזמני משבר.
יש לי אוסף של חולצות תריאטלון . הרבה פעמים כאשר אני לובשת את החולצות – פונים אלי ושואלים אותי על הפעילות הספורטיבית שלי. אני נוטה להיות קצת במבוכה ואז מחייכת ומסבירה שיש 2 דרכים לזכות ב
חולצה – להשתתף כספורטאית או להיות חברה של המארגנת. אני שייכת לקטגוריה השנייה – אבל גאה ואסירת תודה על השנים של החברות שלי אתך.
כל כך הרבה שנים לחמת בגבורה – נגד הסרטן, נגד הכאבים. בין לבין ניהלת לו"ז מטורף שלפעמים עייף אותי רק לחשוב עליו. אני, כמו אחרים תהיתי מאיפה יש לך את הכוח. אפילו בשבוע האחרון, הסרת את צנורות החמצן, והצטלמת עם חיוך עם דב- הליצן הרפואי ה"ביתי" – ובטיולים בגינה הציבורית עם שרון וטליה.
עכשיו אני נותנת לך חיבוק אחרון – נוחי בשלום. יהי זכרך ברוך.

הספד של אהוד גלעד, בשם קבוצת התמיכה

 

סוזי יקרה,
הכרנו לפני 20 שנה בדיוק, במאי 1997, בקבוצת התמיכה להורים עקב הנסיבות הכואבות של אובדן ילדינו בתאונות כאלה ואחרות.
למרות הנסיבות הקשות נוצר חיבור טוב בין כולנו בזכות מספר תכונות וסגולות שאפיינו אותך:
HUGGS AND KISSES בכל הזדמנות
האהבה, החום, האכפתיות שקורנים ממך
קשובה ואמפטית לאחר, נותנת כתף תומכת, יכולת עידוד בלתי מוגבלת והכלה אין סופית. נסיון להבין גם את הצד השני למרות שדעתך אינה כדעתו. נוכחות רכה יחד עם נחישות רבה.
היכולת לבטא את עצמך מבחינה רגשית בלי מסננים – המעברים החדים מצחוק לבכי ומחיוך לדמעות. איפשרת לכאב, לבכי, לדמעות ולגעגועים לבוא לידי ביטוי בלי חסמים ומעצורים. קינאנו בך על כך.
ההתמודדות האמיצה והכואבת עם אובדנה של תמר ואח"כ עם מחלת הסרטן תוך שמירה על אופטימיות, חיוך, חוש הומור ובחירה בחיים משמעותיים.
הפירגון המתמיד לכל טריאתלטית, ותיקה כחדשה, בהטבעת האמירה "כל אחת – מנצחת"!!!
והצלחת להדביק בחיידק של הפעילות הספורטיבית חלק מחברי קבוצת התמיכה
שחייהם השתנו לא מעט בזכותך.
ובנימה אישית – מודים לך מאוד על טקס הנישואין המרגש והמכובד לבתנו שערכת בהרי הכרמל וההכנות לקראתו תוך איזכורו של רונן בטקס בעדינות וברגישות.
דבוסקינים יקרים, לו יכולנו לקחת על עצמנו חלק מהכאב שלכם, היה לנו יותר קל. אבל כאב אי אפשר לחלוק, וכל אחד מכם יצטרך להתמודד איתו בדרכו. חשוב לדעת ולזכור שיחד עם הכאב הכמעט בלתי אפשרי סוזי היא בשבילכם אור גדול. ועם האור הגדול הזה של אהבה ונתינה כל אחד מכם, וכולכם יחד כמשפחה, תמשיכו ללכת.
לפני ימים ספורים נפגשנו בביתך למפגש פרידה על פי בקשתך. זו היתה עבורנו ועבורך הזדמנות לפרידה משמעותית בשונה מהפרידה מילדינו שהיתה חטופה, בלתי צפויה ולא מתוכננת.
התרגשנו מאוד לשמוע ממך שאת נפרדת מהעולם ללא כעסים, עם תחושת מיצוי, אוהבת ונאהבת, נותנת ומקבלת ושחייך היו רוויי משמעות. הבנו עד תום את רצונך להפרד מהעולם באיכות החיים הירודה והסבל בהם היית עטופה בתקופה האחרונה. איזו פרידה מפויסת ושלמה מהעולם הזה.
לכי לשלום, חברה יקרה ואהובה, ותחברי מחדש אל אהובייך ובעיקר לתמר יקירתך.

ונסיים בקטעים קצרים משני שירים:
לאונרד כהן/סוזן
אם תרצה איתה לנסוע, כעיוור איתה לנוע
בסוזן תוכל לבטוח, כי נגעה בך באצבעות רוחה

ועל פי בקשתך:
מוטי המר/רקמה אנושית חיה
כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.
כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו נשאר איתו
אוהבת ומעריכה,
קבוצת התמיכה

הספד בשלושים: דני דבוסקין, בעלה של סוזי

 

סוזי דבוסקין: יהדות, ציונות, דמוקרטיה וסוציאליזם

כתיבת הספד למי שהיה חלק ממך במשך קרוב ל 50 שנה זאת משימה קשה בעיקר שצריך לברור מתוך כל ים הדברים והמעשים של סוזי כמה דברים מיוחדים. ומאחר ובשבועות האחרונים מאז לכתה של סוזי כבר דיברנו כמעט על הכל אני רוצה להתמקד בכמה דברים שאפינו את סוזי בכל חייה ואינני בטוח עד כמה הם ידועים אפילו לקרובים איליה ביותר.
יהדות וציונות
היו תמיד חלק בלתי נפרד מסוזי שגדלה בלוס אנג'לס בבית מסורתי בעל תודעה ציונית עמוקה. לאחר שהייתה בארץ במלחמת ששת הימים, סוזי חזרה ללמוד חינוך מיוחד בלוס אנג'לס והובילה קבוצת צעירים שנקראו "חוג עליה" ב UCLA שמטרתם הייתה לעלות ארצה עם סיום לימודיהם. כך גם נפגשנו בהזמנה משותפת של השליח הישראלי לחוג העלייה לבוא לראות את נבחרת ישראל משחקת כדורגל נגד נבחרת אמריקאית כל שהיא. אני לא זוכר את התוצאה של המשחק אבל מאז לא נפרדו דרכנו.
אצל סוזי בכלל לא הייתה שאלה אם עולים ארצה אלה מתי. סיכמנו שבגמר הלימודים שלה ושלי עושים זאת. תוך כדי כך בזמן הלימודים שלי באיואה פרצה ב 1973 מלחמת יום כיפור. יום לאחר פריצת המלחמה שהודעתי לסוזי שאני מתכון להגיע לישראל היא לא העלתה כל שאלה בנושא למרות שאורן היה בן פחות מ 5 חודשים. היה ברור לה שצריכים לעשות הכל כדי להציל את המדינה. מצב זה גם חזר על עצמו אחרי החזרה ארצה בכל פעם שהייתי "מבלה" בלבנון (4 פעמים) וכמה פעמים בשטחים. תמיד הבינה שזה חלק מהגשמת הציונות ועליה לדאוג ל 3 ילדים קטנים.
דמוקרטיה
באוגוסט 1977 תכננו לסגור הכל בארה"ב ולחזור ארצה. רק שכמה חודשים לפני כן קרה המהפך והליכוד עלה לשלטון. לי כמי שגדל בקיבוץ ליד ישראל גלילי ועוד כמה מובילים של מפלגת אחדות העבודה, מפא"י היה מאד קשה עם הנושא. (יותר קשה מבחירתו של טראמפ). אבל סוזי שגדלה בבית דמוקרטי אמרה שכך פועלת הדמוקרטיה ואל לנו לשנות תכניות. וכך עלינו כולנו (סוזי, דני, אורן ותמר) הישר למרכז הקליטה בלוד ומשם להרצליה.
סוציאליזם
הרבה אנשים יודעים על הרקע הקיבוצי שלי ועל היותי תומך נלהב וחבר במפלגת העבודה. אבל לא רבים יודעים שסוזי הייתה סוציאליסטית אמתית. היא רשומה עד היום כחברת מפלגת העבודה ורק השבוע קיבלה SMS מהמתמודדים על רשות מפלגת העבודה. הפעם היחידה שהיו ביננו חילוקי דעות היו בבחירות של 1996 שסוזי, בניגוד לדעתי, הצביעה עבור מר"צ. הסיבה הייתה עמדת מר"צ בנושאי יהדות. גם מעטים יודעים שבביתנו בשנת 1992 היה מטה יצחק רבין של מערב רעננה ועל ניהולו זכינו אפילו בפרס מטעם מפלגת העבודה. במשך כל אותם שנים קשות היא התעקשה להגיע לכמעט כל עצרת של השמאל והיינו הולכים ביחד עם שז ורינה ומפגינים. כך גם הגענו לעצרת השלום בשנת 1995 שבה נרצח רבין.
בנימה אישית
לבסוף קצת בנימה אישית. קשה לי עדין לקלוט את העובדה שכל מה שעשינו ביחד במשך כל כך הרבה שנים נגמר. הטיולים בכל העולם, ההצטרפות שלך לנסיעות עבודה, דברים מוזרים כמו יום כיפור ברואנדה, או פגישות עם ילדים באפריקה שממש היית מוקסמת מהם ובעיקר שהם היו מוקסמים ממך מנסה ללמד אותם משחקים שונים שלא שמעו עליהם קודם כבר לא יחזרו. ישנו רק זיכרון ואלפי תמונות אבל אלו לא יחליפו את כל האהבה שהייתה ביננו.
דני

הספד בשלושים: מריאנלה קריימן

 

סוזי היקרה,

איך עבר הזמן מאז שאת לא איתנו, סוזי. לפחות לא מבחינה פיסית. אני עדיין לא מאמינה, ונראה לי שמצטרפים אלי עוד כמה חברים. יש לי תחושה שנסעת לבקר את עודד בארצות הברית או את אורן בצפון או נסעת עם דני לאיזה שהוא מקום מוזר או רחוק, כדי להכיר מקום חדש או לבלות איתו. אולי יצאת מוקדם לשחות בים או שאת בתפילת שחרית או אולי אצל הספר בטבריה.
אבל את לא. והלב כואב מאוד. כמעט חודש שאת לא איתנו, אבל את כל כך נוכחת בכל דבר, בכל מקום.
ביום שבו היינו בטקס בעומר, עם מיכל, הלכת מאיתנו. אבל השארת לנו את הכוחות לחייך, לשיר ולשמוח. היית בטקס של אופק בהרצליה עם דבורה, אותה לימדת איך להתייחס לתלמידים ואיך להוציא מהם את הטוב ביותר. בטקס של בית הספר אגם היית עם יהודית. כולם הכירו אותך כי שם, ללמדת עם גילה לפני עשור. היית בטקס של סיום כתיבת ספר התורה, כשהיינו כל הצוות ביחד ואת חיבקת אותנו, את כולנו! ואת תגיעי לביקור בכל פעם שנקרא מהתורה עם היד שהקדשנו לך. היית עם עדן בחתונה, דאגת למסור לה ברכה. היית איתי ועם גלי כשהגענו לבית הספר גיל ופגשנו את כל הצוות, צוות שליווה אותך שנים רבות וחיכה לחיבוקים שלך. קישרת בין העבר להווה, כששרנו ביחד, ב'שבעה', את הברכה "לעסוק בדברי תורה", ביחד עם יהודית. היית איתי ועם גילה כשהגענו לקחת את הציוד שלך. ישבנו עם גילה בבית שלך וסיפרת לי איך הכל התחיל, דרך הציוד לתכנית, התמונות המנויילנות, המשחקים המקוריים. היית בין כל המנצחות בטריאתלון ותמשיכי להיות איתנו. היית אתמול בינינו כשהיינו בתיקון ליל שבועות בחנתון לזכרך! ואת כולך מנצחת.
הכרתי אותך לפני שמונה שנים. זיוה אמרה לי שאחד מהדברים שאני צריכה לעשות בתוכנית הוא ללוות אותך בשיעורים כי יש לך סרטן. לא הבנתי: .כשהסתכלתי עלייך, היית הרבה יותר בריאה ממני. כשהייתי פוגשת אותך לפני השיעורים, כבר הספקת להתפלל ולשחות. ואני רק קמתי, עייפה ותשושה ממך. היית קובעת את ההקרנות כדי להספיק להגיע לשיעורים, ולא הבנתי. ההסברים המפורטים שלך על הבדיקות, תופעות הלוואי, התרופות- גרמו לי סוף סוף להבין שהמחלה היתה בגוף ולא דרכה בכלל אצלך בנשמה.
מהרגע הראשון הסברת לי שבחיים את חובשת שני כובעים: אחד של הטריאתלון והשני- כיפה. את היית גאה בשניהם, וברגע שהיית חובשת אחד מהם, היית מתמסרת אליו בכל לבך.
למדתי ממך כל כך הרבה דברים: קודם כל את האמונה איך אפשר להוציא מכל אחד ואחת את הטוב ביותר שיש בו, את הדיוק המירבי לצד הגמישות, כל דבר ברגע המתאים. לימדת אותי לבקש עזרה, לעודד ולהודות. לימדת אותי על מסירות, על חיוך וגם לימדת את כולנו מהו החיבוק שלך. היית החברה הכי טובה, דאגת וזכרת מה חשוב לכל אחד, כל פרט ופרט. היית עונה לכל מייל, גם אם לא התבקשת. תמיד היית שם- אצלנו בלב, במחשב, אַת, והסמיילי שלא ויתרת עליו. היית משאירה דברים בארון חשמל, ותמיד הוספת ציור של חיוך.
סוזי היקרה, שימשת דוגמא לכולנו, ולימדת אותנו כמה נכון לזרוע זרעים, ומהזרעים- ינבטו ניצנים, ומהם, לאט לאט, פירות. כדי שיוכלו לגדול עוד ועוד עצים. את הידע העצום שלך ואת חוויות ההוראה שלך, לא השארת לעצמך. חלקת עם כולנו, כדי שנהיה גם אנחנו הטובים ביותר, ונוכל להעניק את כל מה שנוכל, ומעבר, לתלמידים, לפרחים המלבלבים שלנו.
פרשת השבוע, פרשת נשא, עוסקת בברכת הכהנים. ברכה שאיתה כל כך הזדהית. זו היתה הברכה שבירכת את הילדים שלך וכל כך נרגשת כשקיבלת את הברכה של הצוות עם הפרחים ורצית שיברכו אותך בה בדרכך האחרונה. וכך היה.
גם בחיים האישיים היית לי חשובה מאוד. שמך הוא שם אמי, שבתי קרויה על שמה. שתינו איבדנו את היקר לנו מכל באפן פתאומי, ללא כל הכנה מוקדמת. שתינו חולקות את החיים שבהם שילבנו את אהבתנו ליהדות ולחינוך המיוחד, את האהבה לסדר ולארגון. סוזי, כמה זכיתי בך. בזכותך, גם אני מנצחת.

כדי להרגיש אותך מקרוב, נלמד כולנו את הברכה "לעסוק בדברי תורה" בשפת הסימנים.

הספד בשלושים: אורן דבוסקין

 

קהילה יקרה, חברים, משפחה –
עברו כמעט 30 יום, הציפורניים התארכו, הזקן מתחיל להיות רך, ואני מתגעגע כל-כך.

כמו עם רוחה של אמא, היו גם חלקים טובים החודש, שאני, כולנו, היינו רוצים לשתף עמך, לחבק אותך,
את חסרה. איך מסכמים את כל הרגשות בחמש דקות (+ פרוטקציה)?

בחודש האחרון, דיברנו על המעגלים הרבים שאמא הייתה חלק מהם, ועל רוחה החיובית.

כיוון שאנו כאן בהוד והדר, אתחיל בחיבור של ספורט, יהדות ורוחניות.
טריאתלון משלב שחייה, אופניים וריצה. יש גם אקוואתלון שמשלב שחייה וריצה.

את האקוואתלון (שקף) כידוע, המציא משה רבנו, בחציית ים סוף. ישו (שקף) שיכלל את השיטה כשרץ מעל המים, ואף היה הראשון וכנראה האחרון (שקף) שיכל לעשות טריאתלון שלם בבת אחת.
מאז, הפרידו בין המקצים. ומה עם ספורט ויהדות?

מצאתי סקירה מעניינת של הרב שלמה מן ההר, ז"ל. הוא טוען שקשה למצוא בכתובים אזכור לספורט, אך ישנו עיסוק רב בתיאור מלחמות, ניצחונות, והפסדים. כנראה שלא היה מקום לכתוב על האימונים.
אך, אני מתאר לעצמי שדויד המלך התאמן לפני שהתייצב מול גוליית.

הוא ממשיך ומציין שבהלכה, יש רמיזות לספורט, (שקף) ב-אורח חיים סימן ש"א סעיף ב', "בחורים (ובחורות) המתענגים בקפיצתם – מותר", כלומר מותר לרוץ, ואולי גם לשחות ולרכב, בשבת.

התמדה היא הצלחה. יהודית אמרה One Take Susie, אך זה תמיד הגיע אחרי הרבה אימונים.

ואיזה סמל לחיבור בין ספורט ורוחניות, כאן בתחרות חצי איש הברזל באוסטריה (שקף).

בקידושין כט' ע"א" מוזכר שאחת החובות שעלינו ללמד את ילדנו זה, "להשיטו בנהר" (שקף).
בחיים, צריך לדעת לשחות, גם כשיש אתגרים, וגם כשיש אבדן.

בשמואל ב', מתואר התמודדותו של דויד המלך על מות בנו.
(כב) וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה … כשהילד חי, הוא צם ובכה.
(כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ … וכשהילד נפטר, הוא המשיך הלאה.

גם ברגעים הקשים ביותר, אפשר להתקדם הלאה, גם לוויה פלורליסטית אפשר לתרגם לפתיחת דלתות לאנשים אחרים. זו המהות של אמא, תמיד למצוא את הזמן לפעילות חיובית, ולהשפיע ולהעצים אחרים.

ישעיהו ל' כו': "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם.
האור של אמא, ההעצמה הנשית, והרוחנית תמיד מתחזקת, גם ברגעים קשים.


ללא ספק האור והחברויות העמוקות, היו כאן, בהוד והדר.
נדהמתי שוב ושוב מהעוצמה וגילויי האהבה של הקהילה, אחד לשני ולאמא.

לאורך זמן ממושך, במיוחד בשנים האחרונות. הייתם איתה, נתתם זמן יקר. חברי אמת, יהודית ברני שירה, גילה ודב, רינה, דויד וחנה, ועוד רבים. אני רואה ויודע שזה עוצמתכם – כך אתם תומכים אחד בשני, אתם מדהימים. אחד הדברים המיוחדים שאדם יוכל לשאוף אליו בחייו זה להיות חלק מקהילה כה תומכת. וזה תמיד הדדי, זה דורש אהבה, מסירות והקרבה. אושר שזור בעצב – אזכרות, נישואין, בריתות, בן/בת מצווה (קרח), חגים, מעגל החיים.

אני קיבלתי הרבה מכל המעגלים של אמא וגם אבא, הם עיצבו את מי שאני. כמובן בספורט, האיזון בהשקפה הדתית, הפלורליסטית, שאיפה לשלום ודמוקרטיה, היכולת להתגבר על אתגרים – האבדן של תמר, השמיעה, ועוד נפתולי חיים – חלקם התמודדות טובה, חלק פחות, ובעיקר – הרגישות, היכולת לאהוב, לתת חיבוקים גדולים.

לסיום, שתי בקשות, תשמרו על אבא, ואבא תמשיך לתרום לקהילה, זה תמיד הדדי.
שנית, בבקשה תלמדו את מיקה לבת מצווה, אמא לא הספיקה. כמו שמיקה הייתה אומרת, וזה עובדה שהחינוך הקונסרבטיבי הצליח, היא רוצה לעשות את בת המצווה בבית כנסת עם עזרת גברים, שהם יזרקו סוכריות מלמעלה. ואכן, אתם, המקום הכי חם, אוהב, ומתאים.

אוהב אתכם מאוד. יהי זכרה של אמא ברוך. כל אחת מנצחת!

.

הספד בשלושים: יהודית אדלמן -גרין

 

הספד לסוזי
מתי את חוזרת?
יהודית

אחד הסיפורים שאני הכי אוהבת על סוזי הוא זה: סוזי חיה שנה בישראל ב-1967. היא התאהבה בארץ. כל כך הרבה מההורים שלנו קיבלו את האהבה שלנו לישראל כדחייה של הערכים שלהם או של החיים שלהם, אבל אתל סאקס, אמא של סוזי, באה לפגוש אותה בשדה התעופה עם שלט גדול ביד ועם נחישות. בשלט היה כתוב: "מתי את חוזרת?" ובעינַי זה פשוט מדהים.
בלבבות כואבים, כמו שהם כואבים מאז שהמצב של סוזי התחיל להידרדר, אני קוראת לכולנו להרים לעומתה שלט ולברך אותה בדרכה. "מתי את חוזרת?" חוזרת להורייך, חוזרת לתמר, חוזרת לאהובייך שהלכו בדרך הזאת לפנייך. מתי את חוזרת למקום שאנחנו קוראים לו בתורה, להיאסף אל עמך ואל אבותייך? לכי לך, אנחנו מברכים אותך בדרכך אל מקום שבו תוכלי לעוף עוד, בלי כאב, ייסורים, סבל, מקום שאין בו עוד מירוצים ותחרויות לנצח בהם. כי את, סוזי, ניצחת בכולם.
אני מבקשת את כולכם להחזיק ידיים ולשלוח אהבה ותחושת ביחד זה לזה ולדני, אורן, עדי, עודד, נועה, מיקה, סהר, ברק, טליה ונוגה ומאור ולאחותה ג'ודי. כשעשינו את זה באזכרה לתמר, סוזי אמרה שהיא היתה רוצה שיעשו את זה בלוויה שלה, ואנחנו עשינו את זה, וממשיכים לעשות את זה.
כן, דיברנו על המוות שלה, התעמתנו איתו פנים אל פנים, באותו זמן שהיא נלחמה בו. היא אמרה, "אני לא פוחדת למות, אבל אני פוחדת מכאב וממוגבלות." ואז היא התמודדה עם הכאב והמוגבלות בעזרת המשאלה שלה להבקיע דרכם, לעבור הלאה.
אף אחד לא היה מסוגל לעשות את מה שהיא עשתה. טריאתלונים על קביים. טריאתלונים עם חברה מכל צד ואחת מאחוריה, כמו שירת המלאכים שמקיפה אותנו. לשחות קילומטרים כשבקושי יכלה ללכת. לחתום על עוד שנת הוראה בתוכנית בר/בת מצווה לילד המיוחד. להגיע למניין בוקר ביום שני גם כאשר שינה ותשישות היוו בעיה. כושר העמידה שלה. הנחישות. המילה שאני שומעת שוב ושוב מהקהילה היא: השראה.
ואיך סוזי התמודדה עם המוות? בעזרת חברוּת. היא נהנתה מטוב הלב והאהבה של חבריה. היומן היה מלא. נאלצנו לחכות בתור כדי לבקר אותה. והיא המשיכה לחפש עוד ועוד מצוות לעשות.
אז מה שאני רוצה להגיד כדי לעודד כל אחד מכם בפרידה הזאת, זה: דמיינו לעצמכם חנוכייה ענקית כמו זו שהיתה בערב הגאלה שבו חלקנו כבוד לסוזי ודני לפני שנתיים. הדליקו חנוכייה כזאת בנשמה שלכם. דעו שכאשר אתם מדליקים נר אחד באש של נר אחר, לא נגרע כלום מעוצמת הלהבה. מיצאו מילים טובות לומר זה לזה תמיד. שיפטו זה את זה באהבה. הגיבו בחיוב לאימיילים, לא משנה מה. הגיבו בעניין זה לזה. הקשיבו. צחקו צחוק גדול מהבטן. חבקו וחבקו וחבקו וחבקו. זיכרו, "זרועות נועדו לחבק", כמו שהיה כתוב על הפגוש האחורי במכונית של סוזי. תנו לעצמכם להיות אנשים שמשתתפים יותר ברגשות הזולת. וכתבו פתקי עידוד קטנים לחברים שלכם שזקוקים לזה. השאירו הודעות מצחיקות עד להתפקע בטלפון הנייד שלכם. חיגגו כל יום הולדת.
סוזי חגגה את חיי היומיום שלה. אנחנו שוכחים שהיתה לה גם עבודה סדירה. היא עבדה כגננת במעון לימן לילדים עם פיגור בינוני. לגילה ולי היתה הזכות לעשות יחד עם סוזי הרבה מאוד עבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. היא "סוּזיזָה" אותם, עשתה בהם קסמים. איך? היא פשוט ראתה את הטוב שבהם והאמינה שהם יכולים לעשות את זה. ועם עשו את זה. זוהי דרך כל כך יפה להיות בעולם הזה. פשוט לראות את הטוב באנשים שהעולם לא מבין אותם, להאמין בהם, ולדעת שהם יכולים. להדליק אור. להניף שלטים זה אל זה: "מתי את חוזרת?" "מתי תתעלה על עצמךָ פיזית, נפשית ורוחנית?" לגילה ולסוזי ולי היתה בדיחה, שיחד עשינו תואר דוקטור, הוסמכנו לרבנות ורצנו חצי איש הברזל. חברוּת זה להרגיש אותו סיפוק על ההישג של חבר שלך כמו על הישג של עצמך.
זיכרו את הלהט והמסירוּת של סוזי לקהילת התפילה שלה. אלה מכם שחברים בה, בואו נחתור לתרום לה כמו שסוזי עשתה. היא השקיעה בזה הרבה מאוד להט כשלימדה כל אחד מאיתנו לקרוא בתורה ובהפטרה. כשלימדה כל אחד מאיתנו להיות שליח ציבור. גילה תמיד שאלה אותה, "איך קוראים לטעם הזה שאני לא מצליחה לשיר?" רבים כל כך מאיתנו הלכנו אליה לרענן את הידע שלנו לפני ששרנו משהו בתפילה. זיכרו באהבה שהיא לימדה כל כך הרבה מבנינו ובנותינו לבר/בת מצווה. זיכרו בהתפעמוּת איך היא עודדה והמריצה נשים למלא תפקידים בבית הכנסת. זיכרו שהיא האמינה בשיר, ברוח, באהבה ובטוּב-לב ובַאישי שבתפילה. היא האמינה באימוץ פעיל של חדשים, של אנשים שמחפשים שייכות וקהילה ובית רוחני. סוזי ביקרה חולים בזמן שהיא היתה חולה בעצמה, והמשאלה הכי גדולה שלה היתה לסיים את חייה תוך כדי עשיית מצווה אחת אחרונה.
תמיד צחקתי עד כמה "מחוץ לארון" סוזי היתה. כשהיא היתה נכנסת לחנות לחפצי קודש היא היתה מספרת להם שהציצית, הכיפה, הטלית והתפילין הם בשבילה. "מתי את חוזרת?" לאדם האמיתי שֶאַת.
מילה אחת על האתר "כל קורא". היה תענוג לעבוד עם סוזי וגילה על ההקמה שלו, כדי לשמר את מורשת ההוראה של סוזי כך שיוכלו להשתמש בה. השתמשו בו. ספרו לאחרים. שתפו בו. שילחו אותו בקישור. הקשיבו לו וקיראו בו כשאתם מתגעגעים אל סוזי, תוכלו לראות אותה שם, לשמוע אותה שם, כמו באתר המקסים שנועה הקימה לטריאתלון הנשים.
www.kol-kore.org
יום העיון הבא לנשים של הקהילה המסורתית יתקיים לכבודה של סוזי, ב-23 ביוני, בירושלים. אם מעולם לא השתתפתם באירוע הנפלא הזה, אנא בואו הפעם ללמוד תורה לזכרה של סוזי. בפברואר לימדנו יחד קורס שנקרא "נשים מתמודדות עם משבר – הזדמנות." התורה שלה היתה חייה, כי היא חיה באהבה ובלהט.
אה, כן – ואהבו בלהט את הילדים והנכדים שלכם.
אני הייתי קרובה אליה להפליא, אהובה להפליא, מבורכת להפליא. מַלאה כוֹסי, כוסי רוָיה. זה יאיר אותי לנצח, עד שניפגש שוב.
ועכשיו, לזכרה של סוזי, אני רוצה ללמד שיעור קצר מהמקורות על חברוּת.

ר' משה לייב [ מסאסוב ] היה אומר : כיצד לאהוב את הבריות , למדתי מאיכר אחד . אותו איכר אכל ושתה עם איכרים אחרים בבית-מרזח . זמן רב שתק ככל חבריו , אבל כשנתעורר לבו בשל יין , אמר אל שכנו : " אמור-נא , אוהב אתה אותי או אין אתה אוהב אותי " ? הלה השיב : " אני אוהב אותך מאוד . " ושוב אמר : " אתה אומר : אני אוהב אותך , ואי [ ואין ] אתה יודע מה אני חסר . אילו אהבת אותי באמת , היית יודע . " אותה שעה למדתי : אהבת הבריות פירושה לחוש בצורכיהם ולישא עמם [ ולסבול איתם ] בצרתם . מרטין בובר , "כיצד למד את האהבה , " אור הגנוז .

– מרטין בובר (1878-1965), סופר והוגה דעות יהודי פורה, היה פרופסור לפילוסופיה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים. לקוח מסיפורי חסידים, כרך 2 (הוצאת שוקן).