ביום חמישי האחרון חגגנו לאיתמר בננו את חגיגת בר המצווה בבית הכנסת "ואהבת לרעך".

אני לא יכולה לחשוב על ביטוי יפה יותר לאהבת הזולת מהנתינה שהייתה כרוכה בקיום הטקס

בעזרת התנועה המסורתית.

התלבטנו רבות וחששנו מאוד במשך שנים מאירוע בר המצווה, חששנו מסיטואציה כואבת ומשפילה

לאיתמר ולנו ושמחנו לגלות את האפשרות לחגוג ביחד עם חבריו של איתמר לשכבה, הורים אחרים,

רב תומך ואכפתי וקהילה עוטפת ומקבלת.

אירוע בר המצווה היה אחד האירועים המשמחים ביותר בחיינו ובחיי איתמר. חשנו חלק מהקהילה,

לאיתמר נתנה ההזדמנות ללמוד ולבטא מושגים ונהגים חשובים ביהדות כמו הנחת תפילין וקריאת

שמע ישראל. ההכנות לטקס התנהלו בצורה מקצועית ואיתמר הגיע מוכן וברמת ידיעות מפתיעה

לטובה.

כתיבת התפילה לאיתמר יחד איתך הייתה הזדמנות נהדרת עבורי להתמודד עם הרגשות הטובים

והכואבים שמלווים את טקס בר המצווה והשלכותיו.

אני מודה מקרב לב לך ולכל אלה שהיו שותפים להצלחת הטקס, לגיוס התרומות, להכנת הילדים,

לתמיכה במשפחות, להתארגנות ובפועל להנחיית הטקס על ידי הרב אלישע ופרופסור שלמה מיטל.

נתתם לאיתמר ולכל אוהביו, משפחתו וחבריו מתנת חיים,

אשמח לסייע לכם כדי שילדים עם צרכים מיוחדים ומשפחותיהם יזכו כמונו,

נירה אדלר

השבוע נסעתי למעון שבו גר בני, "בית-אורי" בעפולה, כדי להשתתף בטקס עלייה לתורה של שישה מדיירי/דיירות המעון (שהוא בעצם כפר קטן). הטקס הוא תוצר של פרוייקט התנדבותי מופלא של התנועה המסורתית בישראל, שמשתדלת להעלות לתורה אנשים עם מוגבלויות. בעשר השנים האחרונות הפרויקט הזה פועל במעון. תקופת הכשרת בני/בנות המצווה נמשכת שנה שלמה של עבודה קשה ומאומצת של מורה מטעם התנועה, שמוצא דרכים יצירתיות כדי להפיק מכל חניך את מירב ההשתתפות שהוא מסוגל לה.

אינני אדם דתי, אבל ההתרגשות שלי הייתה עצומה, למרות שזוהי הפעם השנייה שאני נוכח בטקס כזה, והשליתי את עצמי שהפעם אולי אהיה פחות נרגש… לא יכולתי שלא "להידבק" בהתרגשותם האדירה של החניכים, שהיו כל כך גאים בהישגיהם, ששרו ורקדו יחד בהתלהבות שסחפה אפילו את בני (בן 33), שבדרך כלל סגור בעולם שלו. בפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו רוקע ברגליו לשמע אחד השירים. האם ניסה לרקוד? בפעם הראשונה נדמה היה לי שהוא עושה תנועות שפתיים בניסיון להצטרף לשירה (הוא אינו מדבר כלל).

אבל המדהים ביותר היה לראות את תווי פניו של אותו מורה מופלא, כשניסה לדובב את חניכיו ולהפעיל אותם, תחילה עם ציפייה דרוכה ואחר-כך מוצף באושר מההישג, ולא חשוב מהו ההישג. חשבתי לעצמי: עולמם של המפגרים מלא בכל כך הרבה קשיים, אבל שפר גורלם של אלה המוקפים בנשמות טובות שמוכנות להשקיע כל מאמץ כדי להיטיב עמם ושמבינות את המשמעות של כל הישג,ולו "הקטן" ביותר. רק מי שקרוב לעולם הזה יכול להבין את המשמעות העצומה הזאת, וזהו אולי הרווח של מי שנסיבות חייו הביאו אותו לכך: היכולת לראות את הדברים בפרופורציות שונות לחלוטין.

עמיקם רז אבא של רן