מפטיר פרשת ויחי

הקריאה שלי

הפטרה פרשת ויחי

  • Document icon

הפטרה פרשת ויחי

מלכים א' ב 12-1

2:1 וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃

2:2 אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ׃

2:3 וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְו‍ֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְו‍ֹתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם׃

2:4 לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃

2:5 וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃

2:6 וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃

2:7 וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃

2:8 וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן־גֵּרָ֥א בֶן־הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם וְהֽוּא־יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב׃

2:9 וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃

2:10 וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃

2:11 וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלַ֣‍ִם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃

2:12 וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל־כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד׃

arrow arrow down

על הקשר בין ההפטרה לפרשה

1. יעקב על ערש דווי
2. ברכת אפרים ומנשה
3. ברכת הבנים
4 . העלאת עצמות יעקב לא"י
5. התפייסות
6. מות יוסף

שוב אנו פוגשים את דוד המלך בזקנתו מול אחד האבות — והפעם, יעקב. שניהם שוכבים על ערש דווי, ושניהם נפרדים מבניהם. אך כמו בפרשת "חיי שרה", ההבדל בין השניים תהומי.
המפגש בין יעקב לבניו מתקיים בשתי פעימות. ראשית הוא נפגש עם יוסף, בנו האהוב, ועם שני נכדיו, אפרים ומנשה. כמו זקנים רבים, הוא משוטט בין הווה לעבר. מצד אחד, הוא מבטיח ליוסף שאף-על-פי שנולדו במצרים לאשה מצרית (מא 45, 50), הוא יאמץ אותם כאילו הם בניו שלו: "וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי" (מח 5), והם יירשו את נחלתו של יוסף בארץ (שם 6). בזאת הוא מתייחס אל יוסף כאל בנו הבכור, הזכאי לשתי מנות לעומת האחים האחרים — בניגוד לחוק הבכור שמופיע בספר דברים: "וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: 
 כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים כ"א 17-16). בין ובין, הוא נזכר בברכת האל בבית-אל (מח 4) ובמותה של רחל (שם 7).
לאחר שהוא מעניק ברכה מיוחדת לנכדיו, קורא יעקב לבניו האחרים ומברך אותם, כל אחד לפי אופיו, ולגבי חלק מהם — ראובן, שמעון ולוי — הוא מביע את מורת רוחו ממעשיהם בעבר הרחוק (מט 4-3).
דוד, לעומת יעקב, מתעלם משאר צאצאיו, ומדבר רק עם שלמה. לאחר שהוא מצווה עליו לשמור את הקשר עם אלהים, "לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו" (מ"א ב 3), הוא מפליג בדברי שטנה כלפי יואב בן-צרויה, "אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵּם וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם" (שם 5) וכלפי שמעי בן-גרא, שתמך באבשלום במרד נגד דוד: "וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהֹוָה לֵאמֹר אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב" (שם 8). גם בשעותיו האחרונות מבקש דוד לנקום באלה שפגעו בו, ומפציר בשלמה להוציא אל הפועל את העונש המגיע להם.

רינה שלף

מרצה בדימוס במכללה לחינוך של סמינר הקיבוצים

arrow arrow down

הקליטה את הקריאה

Women readers and recordings icon