גדלתי בבית ובבית כנסת "קונסרבדוקסי" בארה"ב. נהגתי להגיע לבית הכנסת מידי שבת ולשבת לצידו של אבי בזמן התפילה. הפעם האחרונה שקראתי בהפטרה הייתה כמעט לפני חמישים שנה בטקס בת המצווה שלי שהתקיים בליל שבת. אני זוכרת שלמדתי לשיר בעל פה את ההפטרה אך לא לפי טעמים.
כך גם למדתי לקרא את פרק א של מגילת אסתר ואני ממשיכה לעשות זאת כבר שנים רבות. מאחר ואינני מוסיקלית, לא שקלתי ללמוד איך לקרא בהפטרה וללמוד את הטעמים. אני שמחה לקחת חלק בפרויקט הזה אשר מכבד את "הטעמים של סוזי דבוסקין". זה יהיה אתגר אישי בשבילי (ואף בשביל סוזי, מאחר והיא הסכימה לקבל אותי כתלמידתה).
עבדתי בתחום של שיקום פסיכיאטרי במשך יותר משלשים שנה והייתי מנהלת שירותי הריפוי בעיסוק במרכז הרפואי הפסיכיאטרי בחלק ניכר מתקופה זו. השפעתי על הצוות שלי לשלב מסורת כחלק מהפעילויות השיקומיות שהשתמשנו בהן עם החולים מאחר והמוטו שלי הוא" שייכות לתרבות מעודדת בריאות".
לאחרונה פניתי לקריירה שנייה, ניהול "קייטרינג" קטן. לעיתים קרובות אני עורכת את הקידושים בקהילת הוד והדר.
שמי נורית נוביס-דויטש, אני בת 42, אם לשלושה, וגרה ביישוב חנתון שבגליל. אני חוקרת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה של הדת, ומלמדת באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה העברית. לפני 30 שנה כשהתכוננתי לבת המצווה שלי בקהילת "הוד והדר" בכפר סבא, סוזי דבוסקין היתה המורה הנפלאה שלי לטעמי המקרא. עד היום אני קוראת בתורה בבית הכנסת באופן קבוע. בנוסף, למדתי לקרוא הפטרה בעזרת קלטת של חזן שאבי השיג לי בטעמי ההפטרה של דרום אפריקה (משם עליתי עם משפחתי בילדותי). בהמשך, התחלתי לקרוא הפטרות בטעמים המוכרים יותר, מתוך האזנה לסוזי ולבעלי קריאה אחרים בבית הכנסת. עם השנים למדתי גם את קריאות המגילה השונות ואף לימדתי תלמידי בר ובת מצווה בעצמי.
הקריאה בתורה ובהפטרה הינה משמעותית ביותר עבורי. ראשית, בזכותה שגורים על פי חלקים נרחבים של התורה וקטעים קצרים אך משמעותיים מדברי הנביאים, ואני מוצאת שהם מהווים עבורי השראה לאורך מסלול חיי. שנית, זוהי דרך טובה להתחבר לקהילות היהודיות בהן אני נמצאת. למשל, כאשר עברנו לגור בברקלי שבארה"ב לשנתיים, היתה הקריאה בתורה הדרך שבה התחברתי לקהילה המקומית. ולבסוף, אני נהנית מהאפשרות לבטא את זהותי היהודית בצורה מוסיקלית זו. תודות לסוזי דבוסקין ולעמנואל אלון שהנחילו לי את יסודות הקריאה המוטעמת והמדויקת, רכשתי "שפה" יהודית חשובה ומשמעותית ואני אסירת תודה להם על כך
נולדתי שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, הבכירה להוריי אשר הגיעו ארצה שנה לפני הולדתי ויש לי שני אחים החיים בארץ. גדלנו בבית חילוני מוקפים בספרים, מוסיקה, אמנות ומדעים. אהבתי לקרוא והייתי הולכת לספריה כמעט כל יום ומסיימת כשליש מהספר בהליכה הביתה. אהבתי לצייר ולעטר, ואהבתי לנגן בחליליות ולשיר במקהילה. אבל, גם אהבתי ספורט, במיוחד ריצה, קפיצה לרוחק ולגובה, ולטפס על עצים.
כשהייתי בת 17 התחלתי בחיפושים אחר רוחניות אשר הובילו אותי להבנות רבות וידע רחב בתרבויות שונות, ובסופו חזרה ליהדות, אולם לא למודלים אשר שנאתי בארץ. נסעתי ללמוד עיצוב המוצר ועיצוב תעשייתי בארה"ב, ושם מצאתי את היהדות שלי. התחלתי בהדלקת נרות כל שישי וקריאה בסידור. לאחר מספר שנים, כאשר היינו בלאס וגאס, התחלתי להגיע לתפילות ב"בית שלום", בית כנסת קונסרבטיבי. היה שם בעל קריאה ישראלי (לשעבר). שנתן לי ספר ליתורגיקה יהודית ששכפלתי, וממנו למדתי את טעמי התורה לשבת ולימים הנוראים, טעמי ההפטרה, והמגילות.לקח לי כשנה לפני שהייתה לי ההזדמנות והביטחון להתחיל לקרוא בבית הכנסת, וזה כבר היה בהרנדון וירג'יניה, בבית הכנסת "בית אמת" ביום שחגגנו בת מצווה לבתי הלן. שם הפכתי לבעלת קריאה קבועה. כיום, אני ממשיכה לקרוא בתורה בבית הכנסת "הוד והדר" בכפר סבא.
קוראים לי שיינה טישלר ואני בת 23. סוזי דבוסקין לימדה אותי לקרוא בתורה לקראת טקס בת המצווה שלי, שהתקיים בשנת 2003.
הייתי פעילה בנוע"ם, תנועת הנוער של התנועה המסורתית, כחניכה וכמדריכה, במשך כעשר שנים. במסגרת זו קראתי בתורה פעמים רבות במפעלים השונים, סניפיים וארציים.
לאחרונה סיימתי שירות צבאי בן ארבע שנים, כקצינה בחיל המודיעין בצה"ל. בשנה הקרובה אני צפויה להתחיל לימודי רפואה.
אלכסנדרה ברגר-פולסקי, במקור מצפון מדינת ניו יורק, היא סטודנטית לתואר שני בבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון, ועובדת בעמותת 'סידרה', מפעל אריגה חברתי וארגון להעצמת נשים בדואיות בכפר לקיה בנגב. מאז בת המצוה, היא אוהבת לקרוא בתורה ובהפטרה ולהנחות תפילות. כיום היא גרה בירושלים עם בעלה נדב.
שמי אילנה שוחט, נשואה לטל ואמא לרונה. בהכשרתי המקצועית אני מרפאה בעיסוק ומנחת קבוצות.
את טעמי המקרא וההפטרה למדתי לקראת בת המצווה שלי, בה קראתי מפטיר והפטרה. נהניתי מהמיומנות החדשה שרכשתי ולאחר כשנה, כנהוג בבית הכנסת בו גדלתי, הוד והדר, עברתי הכשרה והפכתי למורה בעצמי. במהלך כעשור הכנתי כעשרים נערים ונערות לקראת טקס העליה לתורה.
במהלך לימודי הריפוי בעיסוק הצטרפתי לצוות המורים של "תכנית בר/ת מצווה לילד המיוחד" של התנועה המסורתית. במסגרת התוכנית עבדתי במשך כעשור עם קבוצות נוער ומבוגרים צעירים עם מוגבלויות שונות (הספקטרום האוטיסטי, שיתוק מוחין, מגבלות קוגנטיביות וכד'). כל קבוצה עברה תהליך לימודי חוויתי שארך שישה חודשים ובסופו התקיים טקס מרגש בבית כנסת של התנועה המסורתית.
אני שמחה שיכולתי להיות חלק מהפרוייקט היפה הזה ולתרום מקולי.
נולדתי בגואטמלה ועליתי לארץ עם המשפחה בגיל 8. משפחתי הגיעה לתנועה המסורתית במקרה וכך הכרתי אותה וגדלתי בנוע"ם. למדתי לקרוא בתורה והפטרה אחרי בת המצווה שלי (הודות לחברתי ומדריכתי נורית נוביס דויטש) וקוראת מאז ועד היום.
דרכי המקצועית עוברת בסלאלום בין ריפוי בעיסוק וחינוך יהודי ולקחה את משפחתי ואותי לשתי חוויות של שליחות, פעם שליחה תנועתית בתננועה הקונסרסטיבית בלוס אנג'לס ופעם כנציגה אזורית של הסוכנות היהודית במערב התיכון בארצות הברית.
אני מתגוררת בקיבוץ חנתון עם אישי ושלושת ילדי ועובדת במנהלת החינוך הבלתי פורמלי בקבוץ וכמנהלת החינוכית במרכז החינוכי
אניטה תמרי חברה בקהילת הוד והדר בכפר סבא, למדה לקרוא בתורה ובהפטרה בקיץ תשנ"ו לקראת יום הולדתה החמישים. השיעורים עם סוזי היו משולבים בארוחות בוקר בצל עצי הגינה ובדיבורים. בשבת "כי תצא" הייתה אמורה להיות חזרה כללית לפני הקריאה בפרשת "כי תבוא" אך סוזי לא באה. היה זה היום שבו נפגעה תמר בתאונת פגע וברח, ונשמתה יצאה לאחר צאת השבת. המונח "סוף פסוק" קיבל משמעות חדשה ואיומה.
אניטה היא עורכת ומתרגמת, גרה בכפר סבא, ולא אוהבת להצטלם
נולדתי בוושינגטון די סי בארצות הברית בשנת 2000. גדלתי בקהילת עדת ישראל, בית כנסת קונסרבטיבי ושוויוני, ולמדתי שם לקרוא בתורה ובהפטרה. למדתי בבית ספר קהילתי יהודי ושם צמחה אהבתי ללימודי יהדות. בגיל 12 חגגתי בת מצווה בקהילתי, אחרי חודשים של לימוד עם מורה פרטית, עם הרב שלנו ועם אבא שלי. בתפילה בשבת קרח תשע"ב הייתי שליחת הציבור, קראתי את הפרשה כולה ואת ההפטרה ומסרתי דבר תורה. היום אני גרה בישראל וממשיכה את לימודי היהדות שלי בבית ספר פלורליסטי, וגם בקיץ במחנה רמה. למדתי מסוזי דבוסקין להכין בני ובנות מצווה לקריאה בתורה ובהפטרה. אני פעילה בבית הכנסת שלי וקוראת שם בתורה בשבת באופן קבוע.
רינה שלף היא מרצה בדימוס במכללה לחינוך של סמינר הקיבוצים בתל אביב. היא התמחתה בשיטות הוראה שמשלבות את האמנויות בלימוד טקסטים, כדרך לחבר תלמידים רגשית לסיפורי המקרא.
רינה גם עובדת כמספרת סיפורים, כמנחת קבוצות בתנועה וכמאמנת קול. לאחרונה הצטרפה לצוות מספרי סיפורים שקם כדי לקרב סיפורי חז"ל וסיפורים חסידיים לקהל הרחב.
רינה ייסדה קבוצת נשים שנפגשת בראש חודש זה 27 שנים. היא גם פעלה להקמת בית-ספר תל"י (תגבור לימודי יהדות) בהוד השרון. והיא אוהבת מאד את סוזי דבוסקין.
